לחיות בכבוד: החוסן שלא נשבר

7 באוקטובר שינה הכול. איך העמותה המשיכה לחלק 3,500 ארוחות ביום כשהמדינה הייתה במלחמה – והניצולים חזרו לשואה

השעה 6:47 בבוקר, 7 באוקטובר 2023. ארז קרלנשטיין התעורר לאעזקות. הוא טייס מסוקים במילואים, מפקד לשעבר ביחידת מזל"טים. הוא הבין מייד שמשהו לא בסדר. בשעה 8:00 הוא כבר היה במטבח של העמותה בראשון לציון. לא בגלל שהיה לו תפקיד שם באותו בוקר – אלא בגלל שהוא ידע מה יקרה עכשיו. "ידעתי שהניצולים שלנו הולכים להיכנס לפאניקה," הוא אומר. "והם לא יכולים להישאר בלי אוכל".

השבועות הראשונים: תקציב של שנה שלמה

המלחמה הראשונה לא התנהלה בעוטף עזה. היא התנהלה בבתים של הניצולים.

"בשבועות הראשונים של המלחמה הוצאנו תקציב של שנה שלמה," אומר ארז בפשטות. "ראינו שמדובר במצב חירום. לא היה לנו את התקציב לכך, אבל לא הייתה ברירה".

הפניות הגיעו בגלים. ניצולים שלא ביקשו עזרה במשך שנים, פתאום התקשרו. "אני תקוע בלי אוכל במקרר, אפילו הלחם נגמר ואני מפחד לצאת לרחוב", אמר אחד מהם.

העמותה הכפילה את קצב העבודה. מתנדבים שהגיעו פעם בשבוע התחילו להגיע כל יום. משפחות שלמות התגייסו לעזור.

הניצולים שלא הסכימו להתפנות

באזור עוטף עזה והצפון, הבעיה הייתה אחרת. הרבה ניצולים לא הסכימו להתפנות.

"יש כאלה שפיזית לא יכלו לארוז מזוודה," ארז מסביר. "כשאתה בן 88 ולא יכול להרים את היד, איך אתה אמור לארוז בית שלם?"

אבל הייתה גם סיבה נפשית. "חלקם חששו שלא יהיה מי שיחזיר אותם הביתה," הוא אומר. "הם עברו פעם אחת פינוי כפוי, גירוש מהבית. הם לא רצו לעבור את זה שוב."

העמותה המשיכה להגיע אליהם. מתנדבים נסעו לאזורי לחימה, תחת אזעקות, כדי להביא ארוחות חמות.

הטראומה שצפתה

אבל החלק הכי קשה לא היה הלוגיסטיקה. זה היה מה שקרה בראש של הניצולים.

"האיום הנוכחי התערבב להם עם אירועי העבר," אומר ארז. "המלחמה הציפה קושי נפשי בעקבות זיכרונות וטראומה. הרבה מהם לא טיפלו בעצמם במהלך השנים, והכל התעורר פתאום."

ניצולה אחת סיפרה למתנדבת: "כשאני שומעת אזעקה, אני לא בישראל. אני בגטו. אני ילדה קטנה שמסתתרת במרתף".

התוצאה: ירידה במצב רוח ובחשק לאכול. ניצולים שאכלו בתיאבון פתאום הפסיקו לגעת באוכל. הם ישבו בבית, בחושך, מפוחדים.

"המתנדבים נדרשו לשבת איתם, לחבק, לשוחח ולוודא שהם אוכלים, ישנים ומטופלים," אומר ארז.

המוקד החירום

העמותה הקימה מוקד חירום במספר שפות – עברית, רוסית, פולנית, רומנית. ניצולים יכלו להתקשר בכל שעה, לדבר עם מישהו, לבקש עזרה.

"היו ניצולים שהתקשרו בשלוש לפנות בוקר," מספרת אחת העובדות במוקד. "לא בגלל שקרה משהו דחוף – אלא בגלל שהם פחדו להיות לבד. הם רצו לדעת שיש מישהו בקצה השני של הקו."

המוקד עבד 24 שעות ביממה. אנשים ענו, דיברו, הרגיעו. ואם היה צורך – שלחו מתנדב לבדוק.

ארז עצמו גויס

באמצע כל זה, ארז קיבל צו 8 למילואים. הוא טייס מסוקים במילואים, מפקד ביחידת מזל"טים. הוא הלך לשרת. אבל גם מהצבא, הוא המשיך לנהל את העמותה.

"היו לילות שהייתי במילואים, מתקשר למטבח בשתיים בלילה לוודא שהכול מסודר למחר", הוא אומר. "העמותה לא יכולה לעצור. האנשים תלויים בה".

אוריה, אשתו, הייתה זו שהחזיקה את כל הפעילות כשהוא היה בשירות. יחד עם המתנדבים, הם המשיכו. כל יום. 3,500 ארוחות.

ענבל ברדה: "הבנתי שהם נפגעים פעמיים"

ענבל ברדה, מנהלת המתנדבים באזור הדרום, זוכרת את התקופה הזו כקשה במיוחד.

"אחרי השבעה באוקטובר, במיוחד, הבנתי שהאוכלוסייה שנפגעת פעמיים היא ניצולי השואה", היא אומרת. "הם שרדו פעם אחת, ועכשיו הם צריכים לשרוד שוב". היא הצטרפה להתנדבות מתוך תחושת שליחות. "ידעתי שזו שותפות גורל שלי לתת את כל כולי לעמותה", היא מספרת.

המתנדבים הגיעו לבתים ולא רק חילקו אוכל. הם ישבו, דיברו, בדקו איך הניצול מרגיש. "זה לא רק האוכל אלא גם המצב הנפשי", ענבל מסבירה. "שכשמגיע מתנדב, הוא יושב עם הקשיש ואוכל איתו, בודק מה מצב הבית ומה שלום הקשיש".

"קשה לשמור על השמחה כשאין לך מה לאכול"

אחת הניצולות אמרה למתנדבת משפט שנשאר איתה: "קשה להיות עם תקווה, לשמור על השמחה שלך, כשאת לא אוכלת". זה בדיוק מה שהמלחמה עשתה. היא הוציאה את התקווה מהניצולים. הם חזרו לתחושה הישנה – של רעב, של פחד, של אי ודאות. "יש קשיש שהראה לי את התרופות ואמר שזה האוכל שלו, זה כל מה שיש לו", ענבל מספרת. "המלחמה החמירה את המצב של כולם".

המשך החיים, למרות הכול

החודשים עברו. המלחמה המשיכה. והעמותה המשיכה לחלק ארוחות.

כל יום, 3,500 ארוחות חמות יצאו מהמטבח בראשון לציון ל-38 נקודות חלוקה ברחבי הארץ. בצפון, בדרום, במרכז. בכל מקום.

"אנחנו לא עוצרים", אומר ארז. "לא משנה מה קורה. הם סומכים עלינו".

ענבל מסכמת את זה בפשטות: "המטרה של העמותה היא שלא יהיו ניצולי שואה שסובלים מחוסר תזונה או בדידות. שירגישו שיש אנשים שנמצאים שם כל היום בשבילם, שמחבקים ודואגים להם".

מה נשאר?

המלחמה שינתה הרבה דברים. אבל דבר אחד לא השתנה: העמותה המשיכה לעבוד היא שילמה מחיר – תקציב של שנה שלמה הוצא בשבועות. מתנדבים עבדו עד תשישות. ארז ניהל את העמותה מהצבא. אבל הניצולים קיבלו את הארוחות שלהם. כל יום. בלי החסרה.

"מגיע להם שנהיה פה בשבילם אחרי כל מה שעברו", אומר ארז. "הם שרדו הכול. והם לא צריכים לשרוד את זה לבד". זה החוסן האמיתי. לא רק של העמותה – אלא של הניצולים עצמם, ושל האנשים שלא מוותרים עליהם.